קטע מהפרק "1937 'אבני בהו'" בספר שלי "אררט"
כאשר ההמולה מתעצמת מחליט אברהם לפתוח את הערב לכבוד צאתו לאור של ספר השירה "אבני בהו" שלו מילים משלו:
"שלא כהרגלי ולא כמקובל, אני מבקש להקדים אתכם, חברַי – מי שירצה לשאת כאן דברים עם צאת ספרי החדש, מי בטוּב-שכל ומי ברוע-עוקץ, מי בחברוּת-לעט ומי בחרב-הביקורת.
אל תסיקו משם הספר, שאיני אוהב אבנים. אני אוהב את אבני הבניינים כולם הנבנים כאן, ואוהב אתכם, בוני אבני-השירה הנבנית כאן. אל תסיקו שאני שבוי של הבהוּ, אלא שאני רוכש לו כבוד – לו ולכוחו. הבהוּ שממנו נבנה החדש, הבהוּ שלאחר ההרס, שרק אחריו אפשר להתחיל בבנייה חדשה.
אני לא בטוח שהצלחתי להתמודד איתו, אבל אתם עדַי שניסיתי. גם האבנים שלנו אבני בהוּ הן – בואו יחד נבנה את בתי-השיר החדשים שלנו, בלי לחשוש מן הבהוּ המפרה כל-כך. אך די לדיבורים, הנה דברי-השיר:
קול עולה בפינה לא צפויה. "שמי יעקב סודרי. אינני משורר ולא סופר. איש-דפוס אני, סַדָר."
שקט נופל סביב, בציפייה לדברים שיבואו. והסַדָר יעקב ממשיך: "ימים על ימים אני עמֵל על הסְדר לספרו של אברהם. אות לאות, ניקוד לניקוד, דף לדף, מטריצה למטריצה. זו עבודת-פרך. תשאלו למה? כי אין כאברהם שלונסקי לקפדנות-עד-אין-קץ. אם תספרו את שעות-העבודה על הספר הזה, סידרתי כל שיר, אני מאמין, מאות פעמים.
אותיות הסְדר זעקו מעייפות. אבל אברהם איש מופלא, יושב לידך ומבקש ומבקש רק עוד הזזה אחת, מחיקה אחת, תיקון אחד, והכל בחביבות-אין-סוף, בדאגת אין-סוף לכל אות, מילה, שורה, בית – עד עמידת השיר כלו על יסודותיו. בימים, בלילות ללא שינה, הבחור יושב לידך וכמו מסדר בעצמו את השירים.
הייתם צריכים לראות את פניו מתכווצות בכל פעם שהגשתי לו עלה-דפוס להגהה. האדם קורא וקורא בקול את שיריו, מקשיב לצליל, מתעכב על הניגון, ומתקן ומתקן ומתקן. כאשר ראיתי בעייפותו המוחלטת עם לילה, הבנתי שהגיעה שעת ההדפסה. אפילו מכונת הדפוס כבר זעקה לדפים. ופניו של אברהם בצאת הגיליון הראשון מצִדה השני של מכונת הדפוס – זוהרות, נפלאות, רגועות. כך גיליון רודף גיליון, שמחה רודפת שמחה. ולמחרת, משהתייבש צבע הדפוס – מעשה הכריכה והגשת 'אבני בהוּ' הראשון לאברהם. מעולם לא ראיתי אדם אוחז כך בספר, אחיזה האומרת אהבה גדולה. כך הוא ישב ופניו אמרו לספרו החדש שזה עתה עלה מן הכורך: לך לך, התחל חיים משלך. ומבטו עצוב. אני רוצה להגיד לך, אברהם, שאני לא יודע שירה, אבל אני כן אוהב אותך אהבת-סדָר אל מביא כתב-היד לדפוס."
ואברהם יושב ומקשיב, ובעיניים עצובות הוא כותב הקדשה על "אַבְנֵי בֹּהוּ" שבידו "תודה לחבר-למלאכת-הקודש", קם ומוסר אותו בלוויית חיבוק של תודה ליעקב סודרי. החבורה מרימה כוסית לחיי הספר, הסַדָר ואברהם. ציפורה נושקת בהתרגשותה רבה על מצחו של סודרי הנדהם מהכבוד שרוחשים לו בני משפחת שלונסקי ומההקשבה הדרוכה לדבריו.
ליובה האררטית מנצחת על ענייני המזון והמשקה, ובהליכתה בין הבאים אומרת: "אני מביאה לכם את האבנים – אתם הביאו את הבהוּ, אני את הלחם והמשקה – אתם את השירה."
;){kind=link}